העגורהיסטוריית קאטת הגאן קאקו / ד"ר מיכאל ברונשטיין 

ה"גנקאקו" היא אחת מהטכניקות ה"סיניות" הקלאסיות וגם אחת מהקאטות המתקדמות בקראטה.
שמה המקורי צ'ינטו (CINTO) על שם המורה הסיני CIN-TO או CIN-JI .

ישנם כמה סיפורים הקשורים לקאטה ותמציתם במאמר זה.
צ'ימאם היה יורד ים סיני אולי מלח ואולי שודד ים. ספינתו נטרפה לא הרחק מאוקינווה אך הוא ניצל. הוא לא מצא את מקומו בחברה המקומית ובלית ברירה הפך לשודד עוברי אורח – ליסטים.
אוקינווה

באותו זמן אוקינווה הייתה מדינה בפני עצמה, שאוכלוסייתה הייתה קרובה ליפנים, אך היה להם בית מלוכה משלהם. למלך האחרון בשושלת היה שומר ראש בשם מאצומורה (MATZUMURA) מכיוון שאיש מהמשטרה או מהסמוראים לא יכול היה לגבור על צ'ינטו , המלך שלח את מאצומורה. אכן, שניהם נפגשו ונלחמו בדו-קרב. צ'ינטו חסם כל מתקפה של מצומורה ומאצומורה הקדים כל מתקפה של צ'ינטו.
לפי הסיפור הם נלחמו בחרבות ושבשלב די מוקדם הם רצו ללמוד זה מזה. לפי הסיפור הם הגיעו להסכם: צ'ינטו ילמד את מאצומורה את הסגנון שלו ובתמורה המלך יארגן לצ'ינטו תחבורה בחזרה לסין. וכך אכן היה.
את הסגנון הזה ריכז מאצומורה בקאטה.
אלא, שהקאטה אינה כוללת את הרובד הבסיסי, אלא דווקא את ה"חידושים".
לא עברו ימים רבים ויפן סיפחה את אוקינווה. המלך הפך לסוג של שליט מקומי, דיימיו, ועל התושבים המקומיים נאסר לשאת נשק. לכן, הם התחכמו והמציאו את הקארטה – לכאורה, לחימה בלי נשק.
התקדים הגדול היה בסין, כאשר המונגולים ניסו לכבוש אותה בין השנים 1200 – 1400 אחה"ס בערך, הסינים פיתחו את לחימת המקל הארוך. כאשר בו הנזירים המאומנים עמדו בראש המרד, כאשר הם גוברים על המונגולים הרוכבים והחמושים בחנית או בחרב. כש"נגמרו" הנזירים המאמנים, אימנו הסינים המורדים את הצבא הגדול וגירשו את המונגולים.
גם היפנים הבינו שרק אנשי סגולה ממש מסוגלים להילחם בידיים ריקות נגד החרבות, לכן השיטה שלהם הייתה להשתמש בנשק חקלאי, ז"א, מגל, מקל שתילה, טונפה וכו'. השיטה השנייה הייתה להחביא את הנשק בתוך קאטה שהיא לכאורה קארה-טה – היד הריקה. אומנם, המילה" ריק" במזרח הרחוק קשורה ל"שלמות". לכן ,היד הריקה היא גם היד המושלמת.
מכל מקום מאצומורה עסק בגיבוש הראשוני של הקארטה וקאטת" צ'ינטו" הייתה בין הקאטות שהוא פיתח. היא גם נכנסה בשם זה או דומה לכמה וכמה "ריו", אסכולות.
אוקינווה לא מרדה ביפן, ובשלב מסויים אימפרטור יפן, מיקאדו, החליט למסד את אומנויות הלחימה, אשר היו נפוצות בכל יפן. גם האוקינווים הוזמנו להציג את שלהם – וזה היה הקארטה.
גיצ'ין פונאקושי הציג את קארטה-אוקינווה. לשם כך הוא קיבץ את השיטות לסוג של שיטת-כל.
בין יתר הקאטות הייתה גם "צ'ינטו" אבל פונאקושי שינה את שמה לגנקאקו – עגור על הסלע. עגור

הסיבה לשם זה די ברורה. ראשית, היפנים לא אהבו את סין והשם היפני נעם לאוזניהם. שנית, לקאטה יש קשר ברור לסגנון העגור. אבל בריו אחרים (אסכולות) הקאטה הייתה ידועה בעיקר בשם "צ'ינטו". פונאקושי גם שינה במקצת את ציור התנועות EMBUSEN ועשה אותו דומה יותר לשאר הקאטות של שוטוקאן.
לקאטה יש אופי קשה. היא מציגה לוחם נתקף מכל צד לפעמים גם בו-זמנית. הלוחם חוסם, תוקף-נגד וחוזר למקומו. כפי שכתבתי לעיל' אין זה חייב להיות" לחימה אמיתית".
מאוד יפה להסתכל על הקאטה מבחוץ.
הקאטה קשה לביצוע, היות והיא דורשת מהירות, שיווי משקל, דייקנות וקואורדינציה. בנוסף, הבונקאי שלה לא ממש ברור. קשה לדמיין הפיכה בעמידה על רגל אחת בסיבוב של 180 מעלות !אולי משום כך הקאטה אינה פופולארית ואהובה.
אולם הכול ישתנה אם נצליח לדמיין את לחימת החרב.
השם השירי- גאנקאקו – מזכיר לנו את העגור העומד על הסלע ואין לו מקום להתקדם ולהחליף מקום. אומנם לא ממש ברור מאיפה באים אויביו, אם זה הפירוש , אך כפי שכתבתי העגור פשוט מדגים את הטכניקה של שינוי כיוון ושיטה.
מי שדמיונו מפותח יכול לדמיין לעצמו את צ'ינטו ומאצמורה בודקים זה את זה ב"ריקוד" עם נשק קטלני כשאין בכוונתם לחסל את היריב אלא ללמוד וללמד.